זה הזמן להזמין את הטיול החלומי שלך למצרים - לפני שהקהל יחזור

none רעיונות לטיול זה הזמן להזמין את הטיול החלומי שלך למצרים - לפני שהקהל יחזור

זה הזמן להזמין את הטיול החלומי שלך למצרים - לפני שהקהל יחזור

עד אותו בוקר ראשון בקהיר, תמיד הרגשתי שהאמנות של מצרים העתיקה אינה בהישג יד. יכולתי להתפעל מההיקף שלה, כמובן, ומהיופי הבלתי-פוסק. כמו רוב תושבי ניו יורק, שמחתי למראה מקדש דנדור, שכולם מוארים במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, כשפניתי את דרכי הביתה דרך סנטרל פארק. אבל כדי שהאמנות באמת תחיה, זה לא יכול להיות רקע. צריך למצוא דרך להבין את רוחה, לאכלס את העולם שממנו בא. בעיניי, תרבות מצרים העתיקה תמיד נראתה כל כך קריקטורית כה רבה, שהיא כמעט ולא הרגישה אמיתית. והתאמתי להסב את ראשי לעתיקותיה המדהימות. האם באמת ייתכן שכמה שמאות רבות מפרידות בין אלכסנדר הגדול ל פירמידות גיזה כמבדיל אותנו ממנו?



אבל באותו בוקר בהיר בדצמבר, בשעה החדשה המוזיאון המצרי הגדול בגיזה , ממש מערבית לקהיר, משהו השתנה בי לנצח. כשהייתי מוצא את עצמי בסמיכות לחפצים שהיו עכשיו בנאלים, עכשיו מופלאים, אמנות מצרים העתיקה חדלה להיות מרוחקת או מצוירת. הנה היה כיסא הפפירוס של תותנקאמון; היו פסלונים ushabti, או פנאי, בגוונים כחולים מפתים שונים. בחדר אחר היו מיטות קבורה דקיקות גפיים, עלה הזהב שלהן עדיין שלם. לאחד היה סחמט עם חתול על עמדותיו, והשני פרת השמים מה-ורת, עם קפלי עץ שחורים המקשטים את עור הזהב. הכל היה כל כך קרוב, כל כך אינטימי. אפילו עולמות הפרעונים רעולי הפנים לא נראו מחוץ להישג ידם ברגע שהייתי עומד סנטימטרים בלבד מהתחתונים של תותנקאמון - חוטיני פשתן נהדרים מוכתמים חום, לא באשמתו שלו, אלא ב 33- מאות שנות חמצון.

המוזיאון המצרי הגדול המוזיאון המצרי הגדול האטריום של המוזיאון הגדול הגדול המצרי בגיזה, שאמור להיפתח בשנת 2020. | קרדיט: סיימון רוברטס

המוזיאון, שנבנה בעלות של 1.1 מיליארד דולר, הוא פרעוני. שום מילה אחרת לא תופסת את המסורת המצרית בת 5,000 השנים של בניית אנדרטאות בקנה מידה שמתריס בכל דמיון. בתקופה המודרנית, מצרים לא איבדה את חיבתה לקנה מידה פרעוני. יש את הסכר של הנשיא לשעבר גמאל עבד אל נאצר באסואן, שיצר את אחד האגמים הגדולים ביותר בעולם מעשה ידי אדם ואילץ את העברתם של כל מתחמי המקדש באבו סימבל ופילה; עיר בירה חדשה, שטרם נקראה על שם, שנבנתה 28 קילומטרים ממזרח לקהיר; ועכשיו המוזיאון המפואר הזה, שאמור להיפתח בשנת 2020. הבניין כה עצום עד שאפילו הקולוסוס של רעמסס השני, שגובהו 39 מטר, שהתנשא בעבר מעל כיכר רעמסס, במרכז העיר, הוא מתלה בלבד אטריום.




המוזיאון החדש, שתוכנן כפירמידה שוכבת של זכוכית, אבן ופלדה, יושב בצל הפירמידות העתיקות, ומנסה, באמצעות טריק של עיצוב ופרספקטיבה, להתכווץ בחסדיהם הטובים, כמו איזה אח או אח חצי מוזנח. מוקדם לומר איך ירגישו הגלריות לאחר השלמתן, או מה יעשו הנופים הסוחפים של אנדרטאות המלוכה של גיזה כדי לעודד את המקום לאחר סיום הבנייה וקווי הראיה ברורים. מה שאני יכול להגיד זה שבמעבדות השימור השונות בהן בעלי ואני - מעבדות אבן ומעבדות עץ, מעבדות רטובות ומעבדות יבשות - ראינו מקרוב חלק ממה שהמוזיאון יכיל. וזה היה נפלא.

היינו במצרים בסוף מה שחלקם כינה את שבע השנים הרעות. האביב הערבי של שנת 2011 בא והלך, והפלתו של חוסני מובארק, ששלט במצרים בבזבזנות במשך שלושה עשורים, הובילה לשנים של סערה בהן מדינה זו התלויה בתיירים הורעבה מבקרים. עד שהגענו נמסרה מצרים לידי איש חזק נוסף, מרשל השדה עבד אל-פתאח א-סיסי. ולמרות שפיגועי טרור נותרו בעיה, המקח הביא למדינה יציבות וביטחון יחסית. פרויקטים תשתיתיים שאפתניים התרחשו. המבקרים חזרו בכמויות גדולות, ואנחנו היינו ביניהם.

בקהיר, בנוסף לסיורים הרגילים, קיווינו לקבל תחושה של הדרמה האנושית הגדולה שנפרשה ברחובות המעטה המדהימה הזו. לקהיר חיים אינטלקטואליים מעולים, ורציתי לשמוע את קולותיהם, שכן נראה לי שלנסוע רק למראות במקום שמתאושש ממהפך כה גדול זה לנסוע עיוור. אחרי קהיר היינו טסים לאסואן ונצא למסעות הקלאסיים ביותר מכל המסעות: שייט על הנילוס, השחלת מסלול צפונה ללוקסור, רואים מקדש אחרי מקדש עתיק. ביליתי שנים רבות בביקורי פלאים אחרים בעולם העתיק, אך הסיכוי לראות את מה שהיה מופלא, אפילו לעתיקים, היה מלהיב.

קהיר היא ג'אז, כתב עומר רוברט המילטון העיר תמיד מנצחת , רומן המתרחש במהלך האביב הערבי. כל ההשפעות הקונטרפונטליות שוחקות אחר תשומת לב, מדי פעם סולו מבריק הניצב גבוה מעל קצב הרחוב היציב. עזוב את ניו יורק, את כל ההיסטוריה של העולם ניתן לראות מכאן. בהתחלה כל מה שראיתי היה מטאטא עצום בצבע כהה של בניינים מוארים. העומס בקהיר היה כה קיצוני, שנראה כי הוא כופף אפילו את הפירמידות, שלא לדבר על יצירותיהם המאוחרות יותר של הפאטימים והעות'מאנים. אבל, בהדרגה, עידן אחר עידן, כמו בושם שפורץ לאלמנטים המרכיבים אותו, העיר החלה לחשוף את עצמה - עכשיו כמקום של ברים מחוספסים ואריסטוקרטים מפורקים, עכשיו כמוזיאון חי, שבו אפשר היה לשוטט לאורך רחוב ורואים קשת לא רצופה בה מונח עידן אחר עידן של אדריכלות אסלאמית. בניינים אירופיים מתפוררים, חזיתותיהם כבדות אבק, ישבו לצד ארקדות עבאסיות. היו שם חמאמים עות'מאניים, עם בנייה אבנית חלקה ודיכרומטית, ומסגדים ממלוכים עם נטיפים בקשתותיהם.

יצרני שטיחים במצרים יצרני שטיחים במצרים בית הספר לשטיחים מזרחיים בסקארה הוא מהיוקרתיים בעולם. השטיח הזה לקח לשניים אנשים להכין שנתיים. | קרדיט: סיימון רוברטס

קהיר הייתה גרגרית, סקסית, מחורבנת ומשכרת. אהבתי את בארות הבירה הקטנות במרכז העיר המתפורר, שם, באור הנמוך המוצק מגווני האדום התלויים, שתו צעירים ונשים צעירות. אום כולתום, אם כל הדיוות המצריות, שרה בצורה שקטה מקלטת קלפים כאשר זרי עשן כחול מטפסים מעלה אל התקרה המקומרת. ב נילוס ריץ-קרלטון בין הנהר לכיכר תחריר, נשים מאופרות בכבדות בגלימות פרוות בדקו את השפתון שלהן במכוניות יוקרה לפני שנעלמו לחדרי המלון החגיגיים. אבל בסורגים, ממש מעבר לכיכר הריקה, יכולתי לחוש בחוסר שקט של עיר המתהפכת ממהפכה שתקוותיה קמלו בניצן.

בחיפושי למצוא קולות קייריניים שיעניקו לי תחושה של הלך הרוח של העיר, איתרתי אחר אחד מגדולי הכתבים שלה. אהדף סויף, מחבר ספרים כמו מפת האהבה , ואמו של עומר רוברט המילטון, היא הדוינה הגדולה של מכתבים מצריים. בערב ראש השנה, לפני שהתפרצה קהיר בטירוף מסיבות רחוב, ישבנו אהדף ואני באוויר הקר והמעושן של מועדון הספורט גזירה . ילדים התרוצצו סביבנו, מבריכות שחייה למגרשי טניס. בלי לשים לב אליהם, שתנו תה ודיברנו על מהפכה.

אהדף, כעת בשנות השישים המאוחרות לחייה, עם פס לבן נוקב שעובר בשיער, נזכר ביום שישי בינואר 2011, כאשר מצאה את עצמה בבית קפה באימבאבה, אחת השכונות העניות של קהיר. העיר הייתה בתפילה. היא הבחינה בצעיר בודד שישב מאחור, דומם ושקט, כאילו ממתין. כשהסתיימה התפילה, היה זה אותו האיש שהעלה את זעקת המהפכה. הוא הועלה על כתפי הקהל כשהחל להתפתל לכיכר תחריר. אהדף נסחף. היא עצרה לזמן קצר בדירתו של דודה ומצאה אותה מלאה בחברים וקרובי משפחה. שתי אחייניותיה, שהיו אז בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, התחננו ללכת איתה.

שלוש הנשים יצאו לדרך יחד. כשהלכו מעל גשר ה- 6 באוקטובר, שחוצה את הנילוס, הם מצאו עצמם נבלעים בגז מדמיע. אהדף הצליח להעלות את אחייניותיה לסירה. רק כשהיו על הנהר הם יכלו לראות את המתרחש במעלה הזרם, על גשר קסר אל-ניל. הם היו עדים לנפילת משטר מובארק.

בית? אהדף אמר.

לא, הבנות ענו בקול אחד.

הם חזרו לחוף והצטרפו למחאה והפכו לחלק ממה שכונה יום הזעם.

זה היה אורגניזם, אמר אהדף, כשכולם מכוונים לאותה מטרה. וכשחושבים לאן הרוח הזו יכולה הייתה לקחת אותנו - היא התנתקה. עיניה היו בוהקות מכאב.